לא על החיטים
חג השבועות והביכורים אינם הודיה על התבואה עצמה, אלא על מתנת ארץ ישראל.
השיעור הוא המשך לחלק קודם, שבו נלמד שהביכורים עניינם להודות לה' על ארץ ישראל. כשאדם רואה את הפירות הנפלאים, זה הזמן להודות על הארץ שנתן לו.
וכך גם חג השבועות. הקדוש ברוך הוא קבע שחג השבועות יהיה "חג הקציר", ושיקריבו בו שתי הלחם מן החיטים החדשות. אבל עניינו אינו רק להודות על כך שיש לנו תבואה. המטרה היא שעל ידי החיטים תיזכר שה' נתן לך את ארץ ישראל.
כך כותב האברבנאל במפורש: אחרי זכר המצות, שהוא זכר לגאולתם ממצרים, היו מביאים בחג השבועות שתי הלחם מקציר החיטים, להודות לה' שנתן להם ארץ חיטה ושעורה. ואם כן, המועדים האלה כולם הם זכר ליציאת מצרים ולביאתם לארץ ישראל.
אם כן, חג השבועות הוא בעצם חג ההודיה על ארץ ישראל. הוא מקביל לפסח: פסח מודה על היציאה ממצרים, ושבועות מודה על הביאה לארץ.
ויש כאן לימוד על אופי ההודיה: התורה אינה מסתפקת בכך שאדם יאמר "תודה על הארץ" באופן כללי. היא מחברת את ההודיה לדבר מוחשי, לחיטים החדשות ולפירות הראשונים. כשאדם מחזיק בידו את הפרי, ההודיה נעשית ממשית. הוא רואה בעיניו את מה שהארץ נותנת, ומבין ממי באה המתנה.